רקע תאורטי וסקירה ספרותית

סקירת ספרות 

עיתונות חוקרת
הגדרה

כתבי תחקיר הם טיפוס של עיתונאים בעלי חשיבות ציבורית שאין עליה עוררין בספרות, כמי שעבודתם משפיעה על עיצוב מדיניות ועל התנהלות ארגונים ופרטים בחברה . חוקרים שונים ניסו להגדיר את ייחודם בהשוואה ליתר העוסקים בעיתונות. יש שהציעו לראות בהם אנשי פרופסיה, שתפקידם לגלות את האמת ולחשוף חריגות ממנה, אך בדרכים שונות ובאמצעים שונים מאלו של פרופסיות דומות, כגון שוטרים או עורכי דין , יש שאפיינו אותם באמצעות התנהגותם הפרו-אקטיבית, היוזמת, לעומת כתבי חדשות מן השורה, שמגיבים לעניינים שעל סדר היום ; ויש הרואים את ייחודם בנושאי הגילויים שלהם: סודות מכעיסים או מטרידים, שאת העובדות הנוגעות אליהם מישהו רוצה להעלים .

הגדרה נוספת

כיום נדרשת מצד עיתונאי התחקיר שליטה מוחלטת בטכנולוגיות מידע בניתוח בסיסי נתונים, בהפעלת תוכנות מחשב וכתוצאה, בחשיפה של עניינים שלא הוסתרו במכוון מן הציבור אלא שאיתורם עד כה היה מסובך. מכאן מגדירה החוקרת את עיתונות התחקיר כזו "הנוגעת בנושאים החשובים לציבור שגילויים מורכב.  

(מקור- מתוך המחקר של עודד ג'קמן:  "דפוסי העבודה של עיתונאי תחקיר בעיתונות הכתובה בישראל", 2010)

 הגדרה 2

מתוך תדריך נקדי

מתכונות "העיתונאות החוקרת" שהיא חושפת עובדות למרות מאמצים להסתירן, או למניעת פרסומן בשעה שעובדות אלה עוסקות בהתנהגות בלתי חוקית או סותרת את האינטרס הציבור, וכדי לגלותן יש צורך להפעיל הליכים עיתונאיים בלתי שגרתיים.

א. דיוק ואמינות

חובת הדיוק והאמינות מקבלת במקרה שכזה תוקף כפול ומכופל שכן הסיכון לגרום נזק ולהסתבך בהוצאת לשון הרע, אם אין העובדות בדוקות, מוסיף חובה משפטית על החובה המקצועית והאתית.

ב. חיסוי מקורות

עורך המשדר יוודא את מהימנותם, מקור סמכותם, והאינטרסנטיות של כל מקורות המידע החשובים, גם בנסיבות שזהותם אינה ניתנת לחשיפה.

מותר למנכ"ל לדרוש חשיפת זהותו של המקור, באוזניו בלבד, בתור תנאי להתרת שידור.

ומותר לכתב לגלות זהותו של המקור לממונים עליו, עם הטלת חובת החיסוי כמובן, כדי להבהיר את משקל המידע.

כשהעורך והכתב אדם אחד הם, יש לערב את הממונה על העורך בשיקול.

  

ג. ייעוץ משפטי

בכל מקרה של חשש, ואפילו דחוק, של הוצאת לשון הרע, פגיעה בפרטיות או של עיסוק בדבר התלוי ועומד לפני בית משפט יש למסור מידע מקיף ליועץ המשפטי לרשות ולקבל את אישורו לפני השידור.

ערעור על עצת היועץ המשפטי, רק לפני המטכ"ל.

ד. חיסוי מקור וידיעות אלמוניות

עיתונות, בין כתובה ובין משודרת, לא תתיכן למעשה בלי מקורות מידע שאינם מוכנים להזדהות, בדרגות שונות של העלמת זהות.

המשתמש במקור כזה, חייב להגן על אלמוניותו של המקור.

מותר לכתב למסור את זהות המקור לממונים עליו במדרג העיתונאי במדרג העיתונאי, כדי שיוכלו לשקול נכון את ערך המידע- אבל בתנאי ברור שחובת חיסוי המקור חלה גם על הממונים האלה.

אין מוסרים זהות מקור חסוי למי שאינו מחויב בכללי האתיקה המקצועית.

יש סכנות אחדות בידיעות ממקור אלמוני: חשש שמישהו מבקש להשתמש בעיתונאי לשם התקפה מן המארב בחסות האלמוניות, חשש של מקור מדומה ולעתים, אף פיחות בערכה של הידיעה עצמה.

ברור שידיעה ממקור שלא זוהה מטילה על רשות השידור ועל הכתב את מלוא האחריות לאמינותה ודיוקה.

לפיכך יש:

א. להקפיד הקפדת משנה על אימות דברים.

ב. בעניינים רגישים מבחינה ציבורית או אנושית יש לערב דרגים בכירים במידע, ולפעמים בהחלטה, קודם לשידור. ידיעה רגישה עלולה להיעשות רגישה יותר כשהמקור אנונימי.

ג. כשאין המקור הראשון מזוהה, יש לזהות לכל הפחות את הכתב המביא את הדברים לשידור.

חריגים- רק באישור המנכ"ל או מי שהסמיך לכך.

דפוסי עיתונאי חוקר- השלבים של התחקיר

 יוזמה.

בשלב המידע הראשוני, העיתונאים החוקרים יוזמים מגע עם מקורותיהם במידה העולה משמעותית על יוזמתם של עיתונאי החדשות ובכך עונים להגדרה של "עיתונות יוזמת . " גם בשלב ליבת התחקיר יוזמתם של עיתונאי התחקיר גבוהה מזו של עיתונאי החדשות, אולם במידה משמעותית פחות

מקורות מידע.

עיתונאי התחקיר נוטים לעבודת מקורות ענפה במידה משמעותית ביחס לעיתונאי החדשות ולתהליך מורכב של איסוף מידע לתחקיר . המידע שמתקבל ממקורות מידע ברובם גורמים פנים ארגוניים המוסרים מידע ללא סמכות, ממחיש את הצורך בחושפי שחיתויות  ואת תפקידם המכריע של מקורות מידע בכירים ומקורות מידע מן הציבור הרחב להתגבשותו של התחקיר. בעוד שבשלב המידע הראשוני עיתונאי התחקיר נוטים להיעזר בעיקר במקורות קבועים. בשלב איסוף המידע נפגשים העיתונאים החוקרים עם כמחצית ממקורות המידע לראשונה, וזאת בשונה מעיתונאי חדשות, הנעזרים במידה גבוהה במקורות מידע חוזרים .

יחסי אי אימון המקורות המידע

להבדיל מכתבי חדשות, מערכת היחסים של העיתונאים החוקרים עם מקורותיהם מושתתת על יחסי חוסר אמון, ודפוסי עבודתם מבוססים על הצורך לגשר על חוסר אמון זה. העיתונאים החוקרים נפגשים עם מרבית מקורות המידע שלהם בפעם הראשונה. עליהם להעריך את איכות המידע שבידי מקורות אלו, על אף שאין להם עבר של שיתוף פעולה. לצורך כך, דורשים העיתונאים החוקרים מסמוך, ראיה או הפעלה של מקורות מידע נוספים, במטרה לגבות את טענות התחקיר. הם מתעדים את התהליך, בצורה גלויה או סמויה , ובלבד שיוכלו להעמיד סיפור מבוסס .

ההתבססות על חוסר אמון של העיתונאים החוקרים עם מקורותיהם מלמדת על אופייה של העיתונות החוקרת , שבמהותה היא זן עיתונאי ייחודי , שחוסר האמון הבסיסי מביא אותו לשימוש נרחב וימיומי בפרקטיקות של אימות, הסתמכות על מסמכים, הטלת ספק והצלבת מקורות אינטנסיבית כדי לגבש סיפור שיעמוד בדרישות מחמירות מתוך המערכת ומחוצה לה

טכנולוגיה.

עיתונאי התחקיר עושים שימוש בעיקר בתקשורת טלפונית. בניגוד להשערת המחקר , שלפיה עיתונאי תחקיר נעזרים באמצעים טכנולוגיים ככלי משמעותי לאיסוף מידע, נמצא כי הם מעניקים מקום משמעותי דווקא לתקשורת הבלתי אמצעית, משמע, למפגשים פנים אל פנים. כמו כן, 8 עיתונאי התחקיר מסתמכים במידה משמעותית על מסמכים, במידה העולה על זו של עיתונאי החדשות, הנעזרים בעיקר בטלפון ובמידה פחותה גם בנוכחות בזירת האירוע . שיטות עבודה. בעבודתם, עושים עיתונאי התחקיר שימוש בעיקר בהקלטה סמויה, המאפשרת להעניק לתחקיר גיבוי משפטי. בנוסף, הם נעזרים בפרקטיקות מיוחדות שמטרתן להניע מקורות חששנים לספק מידע, לחלץ מידע ממקורות ספורים וזאת תוך יצירת קשרים אישיים ותחושת אמון עם מקורות אלו. בהקשר זה, עיתונאי התחקיר משתמשים גם בפרקטיקות שנויות במחלוקת, כגון התחזות, לצד שימוש בכלים, כגון הפוליגרף, במטרה לבסס את אמונם במקורות המידע .

המימד של אמינות המידע

עיתונאי התחקיר מתמודדים במהלך התחקיר עם שאלות לגבי מידת נכונות המידע ואמיתותו. בעוד שרובם חזרו וטענו לחשיבותה של האינטואיציה שלהם כבעלי מקצוע, בעבודתם נתמכים העיתונאים החוקרים בשרשרת של נקודות בקרה: הצלבת מקורות מידע, דרישה למסמכים שיגבו את המידע, מעקב של העורכים ודרישות של היועץ המשפטי של העיתון . טרום הפרסום מתמודדים העיתונאים החוקרים עם דרישותיהם של גורמים אלו להציג תחקיר שבבסיסו ראיות בעלות בסיס משפטי איתן.

חשיבות עבודת התחקיר

לעבודתם של עיתונאי התחקיר בישראל חשיבות בלתי מבוטלת. כתיבתם הביאה לשינויי חקיקה, למאסרם של אנשי ציבור, לחקירתן של חברות פרטיות במשק, לדיונים ציבוריים נוקבים, ובעיקר לחשיפה עיתונאית ראשונה במעלה מבחינה ציבורית- חברתית-תרבותית.

לתחקיר העיתונאי תפקיד חברתי חשוב : אם החדשות נחשבות לטיוטה הראשונה של ההיסטוריה, עיתונות התחקיר נחשבת לטיוטה הראשונה של החקיקה .יותר מכל עיתונאי אחר , כתבי התחקיר מהווים התגלמותה של זכות הציבור לדעת: לדעת על מחדלי השלטון ועל פגיעה בעקרונות דמוקרטיים בסיסיים; לדעת על פגיעה בזכויות וחירויות דמוקרטיות; לדעת את מה שאחרים רוצים להסתיר .

עיתונות חוקרת בישראל וחשיבותה

העיתונות הישראלית בחברה דמוקרטית בה ערך חופש הביטוי הוא ערך עליון , הצמיחה אף היא תחקירים עיתונאים שהעלו סוגיות מהותיות לדיון ציבורי. כך למשל, סדרת תחקירים של עיתונאי "ידיעות אחרונות" מרדכי גילת ומלי קמפנר בחודש יונ י 1990 טענה כי שר הפנים אריה דרעי קיבל שוחד וטובות הנאה ועשה שימוש פסול בסמכויותיו (גילת וקמפנר, 1990 ( . לאחר חקירה ארוכת שנים, אישום וערעור לבית המשפט העליון הובילו תוצאות תחקיר זה להרשעתו בשוחד, מרמה והפרת אמונים, והוא ריצה שתי שנות מאסר בפועל .

מתוך הכתבה הבאה: "סיוטו של כל עיתונאי"(מרדכי גילת פורסם:  21.11.04 )

"כלב השמירה הזה של הדמוקרטיה הוא הצד השני של המטבע בפרשת התאבדותו המצערת של המהנדס יצחק הרשקוביץ. אין דמוקרטיה בלי עיתונות חוקרת, זהירה אבל אמיצה. אין דמוקרטיה בשום מדינה – ודאי לא בישראל, שרשויות השלטון בה נגועות ברקב ובסיאוב – בלי תקשורת חושפת ומבקרת. בלי עיתונות כזאת לא היו נחשפים מעשי מרמה, שוחד ורשלנות מחרידים בבתי חולים, במערכת הביטחון, במערכת החינוך ואפילו במערכת בתי-המשפט. העובדה הזאת אינה שנויה במחלוקת."

עיתונאים חוקרים

 מרדכי גילת , מבכירי עיתונאי התחקיר בישראל הגדיר  את מהות תפקידו :

"עיתונאי חוקר יודע שהוא התקווה של הקורבנות בתיק זה או אחר. הוא התחנה האחרונה שלהם. הם פונים למשטרה, לפרקליטות ולחברי-כנסת, מבקשים עזרה מכל גורם ממלכתי אפשרי ונבעטים הביתה. הם מאבדים את אמונם ברשויות החוק, פונים לתקשורת ומחפשים את האוזן הקשבת. ברגעי ייאוש, רגע לפני שגם הם עלולים לשלוח יד בנפשם, מצילה אותם העיתונות החוקרת" (גילת 2004)

"כשמדברים על סכנה לדמוקרטיה, היא נמצאת בעשור האחרון בידיעות אחרונות. כבר שנים שהעיתון איבד את הטאצ' הערכי, את הדגל, את הכיוון שלו. למרבה הצער הוא עוסק בהגנה על עוד ועוד אנשים כמו אהוד אולמרט, אריה דרעי וחיים רמון. זה מסר איום ונורא לציבור".

מסקנה-

לטענתו עיתונאים חוקרים מהווים מקור לתלונות של "הקורבנות" כי העיתונאים יכולים לחשוף את העוולה של "הקורבן" לציבור.

מתוך הכתבה :

מה ההבדל בין עיתון שנגדו נטען שהוא מחבק ראש ממשלה, לבין עיתון המטפח שחיתות ועבריינים סדרתיים? • מרדכי גילת מסביר ואלה הדברים החשובים שאמר בסרטון ורלוונטיים לעבודתי

השפעת התחקירים

מה שחשוב הוא כיצד מתייחסים בחברה ובתרבות הישראלית כלפי העיתונות החוקרת?

צורת ההתייחסות לעיתונות בכלל, ולעיתונות התחקיר בפרט, היא הממקמת אותה בסדר החשיבות החברתי-תרבותי, והמעניקה לה את משמעותה. מה שנכון עבור חברות אחרות אינו בהכרח נכון עבור החברה הישראלית. אך דווקא בכל הנוגע להידרדרות מעמדה של עיתונות התחקיר, נמצאת ישראל בשורה אחת עם העיתונות העולמית. כפי שמעידים העיתונאים עצמם, עיתונות התחקיר בישראל נמצאת במשבר : מדובר במגמה כללית שסוחפת את העיתונות בישראל ובעולם: התחקיר העיתונאי והביקורת על מוקדי הכוח -- שני היסודות של מקצוע העיתונות, שמבדילים בינו לבין מקצוע הבידור ושהעניקו לעיתונות את הכינוי "כלב השמירה של הדמוקרטיה --" הולכים ונשחקים. החשש הוא שייעלמו מהעולם. ממילא היבטים מסוימים של התופעה הגלובלית הזאת אינם פוסחים על אף עיתון (קזין, 2006)

ועוד הוסיפה על האפקטיביות של כתיבה ביקורתית בעיתון כתבה: "קשה לי להאמין שכתיבה במדור התרבות בעיתון מניעה תהליכים, חיוביים או אחרים. אני מקווה שאצל חלק מהקוראים היא מערערת קצת תפיסות מוצקות ....אני מניחה שכתיבה שגורמת לאנשים לקום, להיאבק ולהתנדב היא כזאת שחושפת עוולות ומבהירה אי-צדק משווע. כתיבה כזאת נעשית ב'הארץ' בעיקר בעמודי החדשות, בחלק ב' ובגליון יום שישי. נדמה לי שכתבות ב'גלריה', שהוא מדור תרבות, יכולות לכל היותר לגרום לקוראים להישאר עוד רגע בכורסה ולחשוב. כלומר, דווקא להימנע ממעשה שגרתי, לעצור את הטייס האוטומטי. כך לפחות פועלות עלי כתבות שמרתקות אותי כקוראת" (מתוך "שאלות ותשובות" באתר "הארץ")

(מקור: העין השביעית, קזין אורנה , 2006)

מסקנה-
מתוך האמור לעיל שכוחה של העיתונות החוקרת ומעמדה יורד בעיני הציבור יכול להחליש את כתבי התחקיר מלעשות את עבודתם . ובדילמה בין הנאמנות המקצועית לבין אילוצי עיתונאי ועיתון, הצד של הנאמנות המקצועית תיחלש.

עיתונאים חוקרים במדינה ישראל מתוך כנס עיתונאים באילת

 בכנס אילת לעיתונות נערך היום (ב') פאנל תחת הכותרת "מדוע מת התחקיר העיתונאי". בפאנל, בהנחייתו של רביב דרוקר, השתתפו רן רזניק מ"ישראל היום"; גולן יוכפז, איש גלי צה"ל וחדשות 2; מוטי שקלאר, לשעבר מנכ"ל רשות השידור; פרופ' חיליק לימור מאוניברסיטת תל-אביב; יעקב שחם, יו"ר ועדת הטלוויזיה של מועצת הרשות השנייה; והעיתונאים אבנר הופשטיין ומיקי רוזנטל.

הופשטיין בכנס אילת לעיתונות: "העיתונאי החוקר הוא קוץ בתחת במערכת"

 אבנר הופשטיין: "מה שחשוב בתחקיר זו הרוח שמאחוריו. העיתונאי החוקר הוא קוץ בתחת במערכת."

"אז מדוע הרוח של התחקיר העיתונאי נפגעה? הרדיפה של האנשים הייתה מאז ומתמיד.

ערוץ 10 היה עד לא מכבר דוגמה ומופת לחופש העיתונאי. גוף התקשורת הזה מטלטל בין חיים ומוות ,והוא חתם בשנה האחרונה על הסכמים משפטיים שחותרים נגד התפקיד שלו ונגד הרוח התחקירית. ההסכמים האלה אומרים שנסתיר את האמת, והצד השני מכיר את זה שאנחנו מסכנים. בואו נבקש מביבי שיעשה לנו טובה ונקבל מחילה. המחילה הזו כוללת זכות של הצד השני להחזיר את התביעה בכל עת.

הבגידה של המערכת זה המקום שבו התחקיר העיתונאי נידון למוות בייסורים".

"פוטרתי בגלל תחקיר שעשיתי, וזה לא היה נעים ללכת ללשכת האבטלה. אבל היום אני שלם עם עצמי וגאה במה שעשיתי"

  מסקנה-

הדילמה בין חופש העיתונות לבין  פיטורים הוא מחיר אישי שעיתונאי החוקר יכול לשלם וזו עוד אחת מהדילמות שלו. אם יפרסם יפוטר ולא תהיה לו פרנסה. קרי המחיר הוא אישי. וזה סוג הדילמה

רביב דרוקר

"אי-אפשר לומר שהתחקיר העיתונאי מת. מניסיוני, תשומת-הלב והמוכנות של חלק מהעיתונים להקדיש לתחקירים - לממן משרה של עיתונאי, הגנה משפטית, זמן ומשאבים - הולכות ופוחתות. המוטיבציה הולכת ופוחתת, אבל התחקיר העיתונאי עדיין לא מת".

 מסקנה-

המוטיבציה לערוך תחקירים יורדת מהסיבות :

ממן משרה של עיתונאי, הגנה משפטית, זמן ומשאבים - הולכות ופוחתות

  

גולן יוכפז

"אפשר להאשים את הווקטורים החיצוניים - פוליטיקה וכלכלה, אבל צריך להסתכל על עצמנו באומץ ולהודות שעיתונאים לא אוהבים להתעסק עם תחקירים. זו עבודה מתסכלת ולא תמיד מתגמלת. היא מלחיצה, ובמשדרים שבועיים היכולת של עורך לתפעל את המערכת שתביא תחקירים רבי-משמעות היא קשה. יש בנו, העיתונאים, משהו שמתרחק מזה, כי לעיתים נכוונו".

 מסקנה

הדילמה נוספת העולה מדברי גולן יוכפז היא שהעבודה מתסכלת ולא מתגמלת ומלחיצה דבר שיכול לעכב עיתונאי תחקיר מלעסוק בכך. המחיר הא אישי .

 מיקי רוזנטל:

"התחקיר העיתונאי גוסס."  זה רק הולך ונעשה קשה יותר בשל מספר סיבות: המשפטזציה של התחום, התחקיר הופך לשיח משפטי. היום אתה מקבל תביעות מעורכי דין שמאיימים לקרוע לך את התחת, וזה מקשה מאוד.

דבר שני - "שינוי הבעלות בכלי התקשורת. הטייקונים נהיו חלק מכלי תקשורת שונים, ויש להם הרבה אינטרסים. הם היו נשואי תחקיר בעבר, וזה מה שמסבך כל תחקיר עיתונאי."

דבר שלישי - "המשבר שעובר על התקשורת. מאחר שהיא מחפשת מודל כלכלי חדש, התוצאה היא שיש צמצומים ושינויים בדרך שבה אתה ממן את כלי התקשורת, מה שהופך את התחקירים למותרות. תחקיר הוא פריווילגיה שעיתונים לא יכולים להרשות לעצמם".

 

מסקנות מדברי רוזנטל

1. תביעות השתקה כגון תביעות בבית משפט שמאיימות על עבודת העיתונאי יכולות להרתיע מלעסוק בתחום .
2. החיבור בין הון ותקשורת משחית את חופש הביטוי ומרחיק את העיתונאי החוקר מלעסוק בטייקונים אם יש עילה לכך. ועוד יותר נעשה גרוע כי בעלי ההון גם קנו כלי תקשורת והם בבעלותם .
3. שינויים וצמצומים כלכליים בעיתון ממתנים את המשאבים הנדרשים לעבודת התחקיר שהופכת להיות מותרות וכן מעמדה במשבר.

 יחיאל לימור:

"התחקיר לא גוסס, הוא אף פעם לא היה חי על אמת. חופש העיתונות הוא אגדה, הדגל שמניפים אותו המו"לים כדי שלא יתערבו להם בעסקים."

"אני הייתי עיתונאי, והתחקירים הטובים ביותר שעשיתי לא התפרסמו - לפעמים בגלל הגנה משפטית, לפעמים בגלל רעש בינלאומי שהיה נגרם אם התחקיר היה מתפרסם, לפעמים בגלל התביעות הצפויות. בלילה של פרשת ביביטורס שוחחתי בטלפון עם אורי רוזן (אז מנכ"ל חדשות 10) ואמרתי לו שהיום נחצה קו אדום. הוא שאל למה. אמרתי לו שיפגעו בערוץ 10 בכספים, בחקיקה ובכנסת".

 

 מסקנה-

עיתונאים חוקרים יכולים לפגוע בפרנסה של העיתון או של הערוצים כמו ערוץ 10 מהסיבות הבאות שמונעות מכתבי התחקיר לפרסם את התחקירים

• הגנה משפטית - יקר ואיום על המצב הכלכלי של העיתון/ערוץ
• תביעות אפשריות - קשה לעמוד בהם
• קשרים פוליטיים- ותקשורת. לא מאפשרים פרסום התחקיר

 הדס שטייף:

כתבת הפלילים של גלי צה"ל: "לפני 30 שנה כתבתי כתבה על בידן, מים חמים לישבן. כמה נשים ניכוו מהבידן, וכתבתי על זה תחקיר. לאחר שהודפסו 30 אלף עותקים מהעיתון, נוני מוזס ראה את הכתבה ואז עצר את ההדפסה וגנז את הכתבה, כי בידן היה מפרסם גדול של העיתון. אנחנו פוחדים לפרסם דברים ולקבל תביעות, וזה מה שפוגע בנו. אנחנו צריכים להפסיק לפחד".

 

 מסקנה-

אנחנו פוחדים לפרסם דברים ולקבל תביעות, וזה מה שפוגע בנו.נשוא התחקיר מאיים לא לפרסם בעיתון. אילוצי מו"ל - אינטרס כלכלי שמונע פרסוםשל תחקירים

השדרן אליקו מרדיו לב המדינה: עמדה שונה לגבי תחקירים

"עברתי על בשרי את כל נושא התחקירים. כמה פעמים עיתונאי יודע שהוא עשה תחקיר מוטעה ובכל זאת משדר אותו? אמנון לוי עשה עליי תחקיר לפני 3 שנים והביא רק מרואיינים מפוקסלים. בתחקיר המקורי התקשרתי לאמנון והצעתי לו שנתחבר לפוליגרף, הוא אמר לי שהוא יחשוב על זה ויחזור אליי, אבל לא חזר אליי.

"אחרי שנה-שנתיים אמנון אמר לי שהוא הבין שמה שהוא הראה בטלוויזיה לא היה נכון. לאחר מסכת שקרים גדולה שהוא שידר, הלכתי לשבת איתו והראתי לו מכתבי התנצלות שהמרואיינים שלו כתבו לי. ישראל בונדק, שעשה עבורו את התחקיר, הודה שהוא שיקר. אמנון עדיין לא הודה בשידור שהוא טעה. תוכניות תחקירים לפעמים טועות ואף פעם לא מודות בטעויות. בעקבות התחקירים שנעשו זכיתי באהבת קהל גדולה".

 מסקנה- תחקירים לפעמים טועים 

תפיסת תפקיד עיתונאי התחקיר בישראל

קיימות בישראל שתי קבוצות של עיתונאי תחקיר בעלות תפיסת תפקיד שונה. תפיסתם של עיתונאי התחקיר את עבודתם העיתונאית במסגרתם הארגונית וכחלק מקבוצת השווים אליה הם משתייכים, משקפת שונות בעלת משמעות. תפיסת התפקיד, האופן שבו העיתונאי מבין את משימתו ואת הפונקציות שהוא ממלא, מאופיינת בשתי גישות .

גישת תפקיד א

עיתונאות תחקיר היא פרופסיה ייחודית, המגלמת בתוכה יכולות קוגניטיביות, נורמות עבודה וניסיון. הדבר בא לידי ביטוי לא פעם בניסיונות ההשוואה לעוסקים בעיתונות החדשות ולעיתונאי התחקיר באמצעי התקשורת המקבילים. עיתונאי תחקיר אלו נטו להדגיש את קבוצת ההתייחסות, אותה קבוצה חברתית מצומצמת המהווה בסיס לגיבוש זהותם המקצועית, כקבוצת ה"אנחנו", על פני קבוצת ה"אחרים". אין הכוונה בהכרח כי עיתונאי התחקיר הללו השתייכו לאותה קבוצה ארגונית ואף לא לאותה קבוצת גיל, אלא שהם חשו קירבה והעדפה לעמיתים מסוימים על פני אחרים. נטייתם הבדלנית הייתה להדגיש את המאפיינים האישיותיים, המקצועיים ואת הניסיון כמרכיבים בעבודתה של קבוצה מצומצמת זו.

 גישת תפקיד ב

עיתונאי התחקיר שרואים עצמם קודם כל כעיתונאים ורק אחר כך כעיתונאי תחקיר, אם כהגדרה ארגונית ואם כתפיסה אישית. אין המשמעות כאן שתפיסת התפקיד שלהם מבוססת על עבודה עיתונאית הדומה לעיתונאי חדשות. בהכירם את המערכת העיתונאית, מצאו לנכון נבדקים אלו לאפיין עצמם כמי שמבססים את עבודתם על פרקטיקות עבודה השונות מאלו המאפיינות את עיתונאי החדשות, אך לא בידלו עצמם.

המכנה המשותף לתפיסת התפקיד

עיתונות התחקיר היא מקצוע. היא מחייבת העמקה, שיטתיות, ניסיון ולמידה. על אף השוני בין שתי הקבוצות בתפיסת התפקיד שלהן, עניין הפרופסיונאליות משותף לשתיהן.

מתוך: "העיתונאים הישראלים מעניקים ציון נמוך לתפקוד" (יריב צפתי וארן ליביו01.03.2003)

העיתונאים הישראלים מעניקים ציון 6 לתקשורת הישראלית כאשר הם מתבקשים לקבוע את רמת תפקודה בסולם שנע בין 1 (הערכה נמוכה) ל-10 (הערכה גבוהה). למרות שרובם המוחלט מייחס חשיבות עליונה לווידוא אמינות המידע, הרי שרובם - 55% - מסכימים כי בפועל, הדיווח החדשותי בישראל "מלא בטעויות עובדתיות ורשלנות בדיווח". כ-7% מהעיתונאים חושבים שמנהלי ארגוני החדשות אינם מקדישים מספיק זמן לתיקון טעויות, ואחוז דומה סבור כי העיתונאים מוּנעים יותר מדי על-ידי תחרות ופחות מדי על-ידי שיקולים אתיים.

למרות שרוב העיתונאים מעריכים שהציבור אינו מתייחס באמון רב לעבודת התקשורת הם סבורים שהציון הנמוך הזה אינו חל עליהם. רובם המוחלט מביע שביעות רצון גבוהה מעיסוקם ומעוניינים להמשיך בו - אלה אחדים מהממצאים העיקריים העולים ממחקר מקיף שנערך בין עיתונאי ישראל על-פי הזמנת "העין השביעית", במימון המכון הישראלי לדמוקרטיה.

ערכים עיתונאיים

על-פי הנתונים שתוארו ניתן למקם את העיתונאי הישראלי כקרוב בתפיסותיו המקצועיות למודל הניטרלי-אובייקטיבי. העיתונאים הישראלים מחשיבים מאוד את בירור האמת העובדתית בעבודתם.

תפקוד התקשורת

האתוס המקצועי של עיתונאי ישראל, כפי שהוא מצטייר מתשובות המרואיינים, מייחס, אם כן, חשיבות עליונה לווידוא אמינות מידע. ואולם, רוב אנשי התקשורת - 55% - מסכימים כי בפועל, הדיווח החדשותי בישראל "מלא בטעויות עובדתיות ורשלנות בדיווח" (רק 10% לא הסכימו כלל עם משפט זה).

העיתונאים שהשתתפו במחקר העניקו לתקשורת הישראלית ציון כללי 6 על תפקודה.

אתיקה ופרקטיקה עיתונאית

העיתונאי הישראלי הוא מהמתירנים ביותר בכל הנוגע להצדקת השימוש בפרקטיקות שנויות במחלוקת: כ-66% מהעיתונאים הישראלים הצדיקו התחזות (לעומת 7% מהעיתונאים שהשתתפו במחקר מקביל בקנדה ו-22% בארצות-הברית). הישראלים (כמו הבריטים) נטו לראות קבלה לעבודה לצורך השגת מידע פנימי כלגיטימית יותר ממרואיינים במדינות אחרות, וגם תשלום כסף תמורת מידע נתפס כמוצדק יותר מבמקומות אחרים.

אפילו חשיפת מקורות, פעולה שלגבי חוסר הלגיטימיות שלה קיימת הסכמה רחבה מאוד בקרב עיתונאים ברחבי העולם, נתפסה על-ידי הישראלים (שוב, כמו הבריטים) כמוצדקת יותר מאשר במדינות אחרות שבהן נערך המחקר.

השיטות השנויות במחלוקת המתוארות לעיל הן פרקטיקות אסורות במיוחד על-פי האתיקה הנגזרת מהמודל העיתונאי הניטרלי-אובייקטיבי, הקובע גבולות אתיים ברורים בין המותר לאסור.

מתברר שבעוד שהעיתונאים הישראלים מאמצים את המודל הניטרלי-אובייקטיבי (ובראש ובראשונה את הנאמנות לבירור העובדות ולאמת האובייקטיבית), נראה כי הם לא הפנימו באופן מלא את כללי האתיקה הנוקשים של מודל זה.

תפיסת הקהל

אנשים נוטים לתפוס את העולם באופן המשמר את הערכתם העצמית, ובמובן זה העיתונאים הם ללא ספק אנושיים. זו עשויה להיות הסיבה להבדל העצום בין תפיסת העיתונאים את אמון הציבור בתקשורת הישראלית באופן כללי, לתפיסתם את אמון הקהל בעבודתם העיתונאית האישית ובעבודת כלי התקשורת הספציפיים שבהם הם עובדים.

מעניין לשים לב לכך, שעיתונאים שהיו סבורים כי הציבור אינו מאמין בתקשורת נטו גם להעריך בצורה שלילית יותר את הקהל.

גורמי השפעה

העיתונאים שהשתתפו במחקר התבקשו לציין אילו מבין הגורמים הבאים משפיע ביותר על עבודתם: הממונים עליהם, עמיתיהם לעבודה, כלי התקשורת המתחרים, ציפיות הקהל או הוראות החוק.

התוצאות התחלקו באופן מגוון למדי:
27% השיבו כי הממונים עליהם משפיעים עליהם ביותר,
24% העניקו לקהל את מידת ההשפעה הרבה ביותר,
23% ציינו את הוראות החוק,
12% נתנו את המשקל הרב ביותר לכלי התקשורת המתחרים,
ורק 11% ציינו את עמיתיהם העיתונאים כמשפיעים ביותר.

סיכון מקצועי של עיתונאי חוקר

כתבי התחקיר נוטלים סיכון, הן מבחינה מקצועית והן מבחינת מערכתית: בעבודתם הם חשופים לתביעות משפטיות אישיות, הם עשויים לחרוג מהמנדט המקצועי שקיבלו, ולעיתים אף להעמיד את העיתון בפני איומים מצד מפרסמים.  לאיומים אלו קוראים תביעות השתקה .

תביעת השתקה מהי?

תביעת השתקה או תביעה אסטרטגית נגד השתתפות ציבורית היא איום או הגשת תביעה משפטית נגד מי שמותח ביקורת או מי שעומד על זכותו הלגיטימית, כאשר המטרה היא בדרך כלל להרתיע מבקרים ולהשתיק דיון ציבורי.

המונח 'תביעת השתקה' מתייחס לניצול לרעה של הליכי המשפט, בנסיבות בהן בסיום ההליך מתברר כי לא הייתה לו הצדקה ראויה מלכתחילה.

הפעולה ננקטת ברוב המקרים על ידי תאגידים שפועלים נגד ארגונים לא ממשלתיים, או נגד אנשים פרטיים המבקרים את הפעילות העסקית של מיזם שלהם, אך גם כנגד עיתונאים וכלי תקשורת. המושג מתייחס בדרך כלל גם לעצם האיום בתביעת נזיקין בסכומי  עתק, ללא קשר לסיכויי ההצלחה במשפט – התהליך המשפטי עצמו וההוצאות הנלוות לו אמורות להפחיד ולהתיש את הנתבע, כך שישעה את פעילותו "מרצונו".

אם האיום לא משיג את האפקט הרצוי, עשוי התובע לממש את איומו ולהתחיל בהליכים המשפטיים. כמו כן, במקרים רבים ההליכים ננטשים גם לאחר שהחלו, כאשר המטרה של השתקת הנתבע הושגה. עם זאת, איומים בתביעות סרק לרוב אינם מדווחים, או  מדווחים שנים לאחר מעשה, מה שמקשה מאוד על הערכה מדויקת של היקף ואופי התופעה.

בשנים האחרונות אנו רואים יותר ויותר פוליטיקאים בוחרים להשתמש בתביעות לשון הרע על מנת למנוע ביקורת ציבורית, תוך איום בתביעות על סכומים אסטרונומיים כדי להרתיע עיתונאים ופעילי ציבור מלבקר אותם.

הסבר התופעה על ידי תיאוריית ניאו מרקסיסטית וקשרי הון תקשורת ושלטון 
  התאוריה שמסבירה את הדילמות של עיתונאי חוקר בישראל היא התיאוריה הניאומרכסיסטית ויחסי הון שלטון תקשורת.

התפיסה הניאו מרקסיסטית

על פי התפיסה הניאו-מרקסיסטית, תקשורת ההמונים היא הזרוע המבצעת של השלטון. התפיסה הניאו מרקסיסטית טוענת שהמוסדות החברתיים משקפים את ערכי המעמד השליט. התקשורת, כאחת מהמוסדות החברתיים, משמשת כלי לביטוי הדעות והאידאולוגיה של המעמד השליט .

תפקידי תקשורת המונים לפי התיאוריה הניאו מרקסיסטית:

·        לבטא ולהעביר את דעותיו של המעמד השליט, לאזרחים

·        לשרת את האינטרסים של המעמד השליט

·        לשכנע את הנשלטים שהמצב הקיים פועל לטובתם

·        לבסס את יחסי הכוחות השוררים בין המעמד השליט לנשלטים (לשמר את היציבות החברתית)

·        לסכל כל ניסיון מחאה של כוחות מתנגדים ולשלול מהם כל הכרה ותמיכה ציבורית

·        אמצעי תקשורת המונים משעשעים את האנשים ומסיחים את דעתם מן העיקר ובדרך זו מחזקים את משטר הדיכוי וחוסר השוויון.

קשרי הון תקשורת ושלטון

קשרי הון-שלטון-עיתון או הון שלטון תקשורת מתארים את משולש האינטרסים בין בעלי הון ותאגידים גדולים, פוליטיקאים ומפלגות ועיתונות וגופי תקשורת. קשרים אלה נובעים משילוב אינטרסים בין מוסדות חברתיים וכן מקשרי ידידות ואינטרסים בין אנשים בתחומי העסקים התקשורת והפוליטיקה. מצד שני הקשרים האלה גורמים לעיתים קרובות לעיוותים שונים בתפקוד של מוסדות ולפגיעה ברווחה של כלל החברה על ידי הסתרת מקרי שחיתות, התעלמות מהשפעות חיצוניות, מונופולים ותחרות בין מעטים, תמיכה במלחמות מיותרות, ופגיעה בתפקוד של השוק הממשלה והעיתונות.

שורה של סכנות נשקפות למשטר הדמוקרטי מריכוז השליטה  באמצעי תקשורת בתחומי חדשות ואקטואליה:

1. נבחרי ציבור עלולים להימנע מלבקר את אמצעי התקשורת ואת בעליהם מחשש שתיחסם דרכם להתבטא באופן חופשי בפני הציבור הרחב.

2. אמצעי התקשורת שלבעליהם אינטרסים נוספים עלולים לפעול בסיקוריהם ובביקורתם על פי אינטרסים אלה ולא באורח אובייקטיבי.

3. עיתונאים ואמצעי תקשורת עלולים לחשוש מלדון בעניניהם של בעלי השליטה באמצעי התקשורת מחשש שיבולע להם

4. בעלי סמכויות שלטוניות ואנשי תקשורת עלולים לפתח יחסי 'תן וקח' זה עם זה, תחת יחסי ביקורת עניינית מצד אחד ובקרה מצד שני. כל אלה עלולים להביא לצמצום מגוון הדעות בציבור.

 כדי להתמודד עם סכנות הריכוזיות נקבעו בחוקי התקשורת האלקטרונית הוראות המגבילות אנשים ותאגידים מלשלוט בשיעורים גבוהים בתחנות רדיו וטלוויזיה, או מלרכז שליטה במספר אמצעי תקשורת כמו עיתונים ותחנות שידור. גם גורמים פוליטיים הורחקו מזירה זו.

 יישום

תיאוריה זו מסבירה היטב את הדילמות והלחצים של עיתונאי חוקר. עליו להיות חזק ביותר כדי להתגבר על תופעה זו ובכול זאת לשמש "כלב השמירה של הדמוקרטיה"-

לבקר את השלטון.

לגלות שחיתויות ועוולות של השלטון ולפרסמם.